ימים ספורים לפני הלידה וההריון שלא הספקנו לצלם.

כמה ימים לפני שילדתי החלטנו לצאת למקום המיסתור שלנו. הסודי והלא ידוע. לאכול משהו ביחד לפני שתגיע לעולם מתנה קטנה ומתוקה.

קצת תמונות משבת במוזיאון ירושלים לאומנות

שישי בערב התבשלה ההחלטה שמשפחתינו זקוקה להשראה אומנותית. ובגלל שכבר הרבה זמן אני מאד רוצה לבקר בתארוכה של אי ויוויי במוזיאון ירושלים פנינו פנו לשם. התארוכה מאד מאוררת השראה לאנשים יוצרים, ולי באופן אישי נתנה גם הרגשה של בדידות בעולם חסר היצירה שלי. הרגשה של יצור קטן וחסר קול בעולם גדול ורועש. לילדים בתחילת הביקור היה מאד קשה. ליאם סבל פחות כי מאד התעניין בסיור המודרך בנוגע לתארוכה הזאת. אבל :) אחרי שההתבוננות שלי ושל איגנט באי ויי ויי הסתיימה הכל השתנה והילדים הלכו לידינו והתעניינו מאד באוצרות עתיקים שהיה ניתן לראות בקומה התחתונה.  כל הקשור לאדם הקדמון ולמציאות שנמצאו על אדמת ישראל ממש ריתקו אותם. זה מאד הפתיע אותי לטובה. הייתה גם במוזיאון תארוכה בשם "כלבים וחתולים" שהצליחה לא פחות מהעתיקות לרגש את הילדים. סיימנו את הסיור באבו גוש (חומוס צ'יפס סלט)   

כולם מרוצים ומלאים השראה לקראת השבוע החדש והשנה החדשה. 

מזג אוויר בנתניה לא יכול להיות יותר מושלם :)

שבת בנתניה, מזג אוויר קריר וחמים- שילוב מושלם. כמו בכל שנה אנחנו גם השנה החלטנו לשחות במזג אוויר נהדר שכזה. מצאתי פוסט לפני שנתיים שפירסתי בפברואר , גם שם הילדים שחו.  גם אז היה מאד יפה והשמש זרחה כמו ביום קיץ. אני כמובן לא נכנסתי למים הקרים אבל הילדים איגנט ומוקה נהינו מאד מהמצב. הים היה רגוע וכאילו מצוייר בצבעי מים קלילים ושקופים, שמזמין מצב רוח שליו ומאושר.

הנוף, המרקם, הריח, הטעם, השקט והזכות להיות חלק מכל זה.

מעניין אם יש דבר כזה קרמה? או אלוהים? גורל אולי? או מישהו שקובע עבורנו את מה שנרגיש ובאיזה רמה. אולי זאת הגנטיקה שלנו? אם אנו "מרגישים" בצורה חזקה יותר מרוב בני האדם, מה זה אומר עלינו? האם זה טוב? או להפך מציק? 
מדי בוקר אני נוסעת באוטובוס לתחנת הרכבת. הצג של קו 25 שרוף ולא זוהר חזק. כשאני מתעוררת בבוקר, האור שנכנס לחדר מפיל לרצפה צללים חיים. בתוך העיניים של איגנט נמצא אוקיינוס מלא בחיות נדירות. נשיקות של ליאם אחרי ארוחת הבוקר מריחות חופש. וטל מזכיר לי את עצמי בילדות, רגיש ומורד. 
תמיד בטיולים מחוץ למקומות שנוח לי שתי תחושות נפגשות לדו קרב. החדש והלא נוח - מול החופשי ועוצר הנשימה ביופיו. זכיתי! להיות במקומות עוצרי נשימה. לראות את כל הנופים היפים. להרגיש את הרוח מלטפת אותי. לחוש ריחות שפורצים לאפי ומגיעים עמוק פנימה. לשמוע מנגינות של הטבע. להרגיש את האדמה מתחת לרגליי היחפות. לטעום זיכרונות של אנשים אחרים, ולהתמלא באושר עשיר ודחוס כשאני חלק מכל זה.