בשעות שקרובות לערב ממש. על גדות הירקון ילדים רצים תוך משחק דמיוני שמדמה משחק מחשב. הרוח מלטפת אותם ומובילה אותם קדימה לעבר השדות והעצים. זיכרון ילדות מיד נטמן במעמקי המידע שאוגרים האישים הקטנים והקסומים האלא במוחם המתוחכם. כשיגיע העת, וחייהם יהיו כבר מלאים בלימודים, התמודדויות שונות עם החיים, מועקות, שמחות, הצלחות וכישלונות. אז יבקע וימשוך לעבר שלווה רגעית אותו זיכרון טמון עמוק בתוך הרי המידע. ויחזיר לשנייה אחת, אולי קצת יותר משניה לגעגוע, לתמימות ואושר רב שימלאו את בית החזה .
כשאני מסתכלת על ילדי מהצד, אושר גדול ממלא אותי. גאווה גדולה וחסרת גבולות מציפה אותי ומרגשת כל פעם מחדש. כל אחד וההתמודדות שלו עם העולם הזה. אני מזהה סיטואציות שחוויתי בהיותי ילדה. ואפילו שהיום יש לי את כל הכלים והשיטות לפריצת רוב המחסומים, אני עדיין לא תמיד מצליחה להסבר לילדים מה קורה ומה כדאי להם לעשות. כי הם צריכים לטעות את הטעויות שלהם בעצמם.
כשאני מסתכלת על ילדי מהצד, אושר גדול ממלא אותי. גאווה גדולה וחסרת גבולות מציפה אותי ומרגשת כל פעם מחדש. כל אחד וההתמודדות שלו עם העולם הזה. אני מזהה סיטואציות שחוויתי בהיותי ילדה. ואפילו שהיום יש לי את כל הכלים והשיטות לפריצת רוב המחסומים, אני עדיין לא תמיד מצליחה להסבר לילדים מה קורה ומה כדאי להם לעשות. כי הם צריכים לטעות את הטעויות שלהם בעצמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה